גובין מן הזיבורית היו לו עידית ובינונית וזיבורית ניזקין בעידית ובעל חוב בבינונית וכתובת אשה בזיבורית. היו לו עידית ובינונית ניזקין בעידית ובעל חוב וכתובת אשה בבינונית. בינונית וזיבורית ניזקין ובעל חוב בבינונית וכתובת אשה בזיבורית. עידית וזיבורית ניזקין בעידית ובעל חוב וכתובת אשה בזיבורית ותניא אחריתי בינונית וזיבורית ניזקין בבינונית ובעל חוב וכתובת אשה בזיבורית. קשיאן אהדדי אמר רבינא בדעולא קמיפלגי דאמר עולא דבר תורה בעל חוב בזיבורית שנאמר {דברים כד:יא} בחוץ תעמוד והאיש אשר אתה נושה בו יוציא1 מה דרכו של-אדם להוציא פחות שבכליו ומה טעם אמרו בעל חוב בבינונית שלא תנעול דלת בפני לוין. מאן דאמר בעל חוב וכתובת אשה בזיבורית לית ליה דעולא ומאן דאמר ניזקין ובעל חוב2 בבינונית אית ליה דעולא:
(1) 
אֲפִילּוּ פּוּרְתָּא נָמֵי לָא לִיסְפּוֹ לֵיהּ.
אֲפִילּוּ פּוּרְתָּא נָמֵי לָא לִיסְפּוֹ לֵיהּ.The Gemara asks: But if that is the case, we should not provide him with even a slight amount of poor man’s tithe. Since his assets, based on their market value, have a high value, he is not to be classified as a poor person.
1. בחוץ תעמוד...יוציא: דפוסים עד: נושה וגו׳ . גי ממשיך: ״אליך את העבוט החוצה״.
2. ניזקין ובעל חוב: וכן גא , גז , גי , כ״י נ . דפוסים: בעל חוב וניזקין .
בגמרא ה״נ גבי נזקין דיני׳ בעידי׳ וכו׳ אין כוונת אביי לפרש ל׳ אפילו סובין דקאי על הניזק שאפי׳ אם רוצה זבורית כיוקרא דלקמיה מחוייב המזיק ליתן לו דא״כ היה יותר ראוי לפרש שמחוייב ליתן לו אפילו סובין כזולא דהשתא וא״כ לא הוי שייכא אתקפתא דר׳ אחא אלא דא״א לפרש כן דא״כ תקשי מאי קמ״ל פשיטא כמו שפרש״י ומכ״ש שיש להקשות כן א״א דשקיל ליה כיוקרא דלקמיה אלא דלאביי יהיה המשך הלשון כך ישיב לרבות שוה כסף פי׳ דזימנין דמשכחת שהניזק יקבל השדה כפי שוויה בכסף והיינו כשער היוקר ע״ז מפרש ואפי׳ סובין פי׳ אף שהיא זיבורית מ״מ לא יקבלה אלא כיוקרא דלקמיה והיינו לשון שוה כסף כנ״ל מלשון רש״י וק״ל אבל אכתי הא גופא קשיא לי אמאי לא משני בפשיטות דהא דדרשינן ואפילו סובין היינו שעיקר דינו בסובין וכזולא דהשתא אבל אם רוצה הניזק בעידית בציר פורתא ולמישקל כיוקרא דלקמיה צריך ליתן לו והיינו מיטב דקרא וצ״ע:
שם בגמרא אלא א״ר אחא בר יעקב וכו׳ ב״ח דינו בבינונית ואי אמר הב לי זיבורית טפי פורתא לא שקיל אלא כיוקרא דלקמי׳ מתקיף לה ר׳ אחא בר איקא א״כ נעלת דלת וכו׳. וקשה מאי ס״ד דר׳ אחא בר״י שאין המלוה יכול לכופו ליתן לו זיבורית כזולא דהשתא כיון דב״ח דינו בזיבורית מדאוריית׳ כדעולא אלא תקנת חכמים היה בבינונית לטובת המלוה וא״כ ודאי שיכול המלוה לומר אי אפשי בתקנת חכמים שתיקנו לטובתי ושומעין לו כדאיתא בש״ס ובפוסקים ויותר יש להקשות כן על ר׳ אחא בר איקא שהקשה מן נעילת דלת שאין זו קושיא כל כך לפ״ז שאין כאן נעילת דלת שאף אם היה המעות בעין ביד המלוה לא היה יכול לכופו שימכור לו שדהו כמו שהק׳ ר׳ אחא אילו הוי זוזאי גבאי וכן כ׳ הרא״ש דלא שייך לומר כן אלא כל היכא שהלוה גילה דעתו שרוצה ליתן לו זבורית כיוקרא דלקמיה אז כופין לו ליתן כזולא דהשתא מטעמא דר״א בר איקא וכן העלה הרא״ש להלכה ע״ש באריכות אבל גם זה דוחק דמה לנו בגילה דעתו ולמה לא יוכל לחזור בו אפילו מזולא דהשתא וא״כ טפי ה״ל להקשות שמחוייב ליתן כזולא דהשתא מטעמא דאי אפשי בתקנת חכמים לכך נ״ל דבין ר׳ אחא בר״י ובין ר״א בר איקא תרווייהו לא ס״ל כדעולא דב״ח דינו בזיבורית אלא ס״ל כברייתא דר״ש בפ׳ הנזקין דס״ל להיפוך ד״ת ב״ח דינו בעידית כמו נזקין אלא שחכמים תקנו בינונית שלא יראה אדם בית נאה של חבירו ואומר אקפוץ ואלוונו ואגבה המיטב שלו בחובי וכו׳ וא״כ לפ״ז א״ש דלא יכול לומר א״א כיון שאפילו מן התורה אין לו שיעבוד על זיבורית לכך הוצרך ר״א בר איקא להקשות מנעילת דלת אבל מ״מ להרא״ש תיקשי מה ראה לפסוק להלכה שאין יכול לכופו אפילו כיוקרא דלקמיה אלא כשגילה דעתו אז מחוייב ליתן לו כזולא דהשתא ות״ל שמחויב ליתן לו כזולא כיון דקי״ל כדעולא. ואף שיש ליישב כיון דמדין תורה אינו יכול לכופו שיתן לו דוקא זיבורית דבלוה תליא מילתא כדכתיב בחוץ תעמוד ודרשינן מה דרכו להוציא ואם כן הלוה יכול ליתן כל מה שירצה זיבורית או עידית מ״מ לא שייך לומר אי שקלת כדינך משמע דכדינו רוצה ליתן לו כזולא דהשתא וא״כ הדרא קושיא לדוכתיה כיון דלעולא עיקר דינו בזבורית יתן לו כזולא דהשתא משמע דכ״ע מודו שאין הלוה יכול לומר אתן לך בינונית כיוקרא דלקמי׳ ואי לא שקול עידית בציר פורתא כיון שדינו בבינונית. ונ״ל באמת דהרא״ש לא פסק כעולא שהרי בפ׳ הנזקין הביא הא דר״ש ולא הביא דעולא וע״ש ובספר המלחמות להרמב״ן וכ״כ הר״ן בשם הרמ״ה דלא כעולא:
בתוספות בד״ה לב״ח מדמינן ליה וכו׳ עד מדאורייתא דינו בזיבורית. כבר כתבתי בסמוך שא״א לפרש כן וא״כ תקשי לדברי התוספות אבל לדידי אין להקשות קושיית תוספות דא״כ הורע כוחו של ב״ח כו׳ כיון דבאמת התקנה היתה להורע כוחם וגם כאן שייך התקנה שלא יוכל המלוה לומר דוקא בזו אני חפץ וליתן עינו בשדה חבירו לגבותה בע״כ אף אם היא זיבורית וק״ל:
בד״ה הב לי זיבורית טפי פורתא ל״ג או עידית בציר פורתא דא״כ תקשי וכו׳ ובד״ה לכתובת אשה מדמינן לה ה״ה דהמ״ל לב״ח וקאמר הב לי עידית בציר פורתא אלא לפי שהתחיל וכו׳ וזהו דוחק גדול וכן מ״ש בדיבור ראשון דל״ג ליה משום דא״כ מאי פריך וכו׳ וא״כ קשה טפי למה לא אמר ר״א בר יעקב באמת או עידית בציר פורתא כדי שלא יקשה עליו קושיית ר׳ אחא בר איקא אבל לפי מ״ש דלא ס״ל כדעולא אלא כברייתא דר״ש דעיקר התקנה היתה מעידית לבינונית כדי שלא יקפוץ וילוונו אם כן ודאי שאינו יכול לומר הב לי עידית בציר פורתא אף כיוקרא דלקמי׳ דא״כ מה הועילו חכמים בתקנתן כיון דמ״מ יקפוץ וילוונו ויכופו בע״כ להגבותו מעידית ואף כשיקחנו כיוקר׳ דלקמי׳ לית ליה פסידא בזה כיון שעכ״פ יהיה שוויה כך ביומי ניסן אלא ודאי שאין יכול לכופו כלל לעידית ואתי שפיר בין לרב אחא בר״י בין לר״א ב״א שהוצרך לפ׳ בכתובת אשה ועיין בהרא״ש ודו״ק:
אפילו פורתא נמי [מעט גם כן] לא ליספו ליה [יאכילו אותו], ממעשר עני, שהרי קרקעותיו מצד עצמן שוות דיין כדי שייחשב כעשיר.
The Gemara asks: But if that is the case, we should not provide him with even a slight amount of poor man’s tithe. Since his assets, based on their market value, have a high value, he is not to be classified as a poor person.
הכל
(2) וְאָמַר מָר עֲלַהּ לָא צְרִיכָא אדִּבְיוֹמֵי נִיסָן יָקְרָא אַרְעָתָא וּבְיוֹמֵי תִּשְׁרֵי זָל אַרְעָתָא.
And the Master, Rabba, said concerning this: No, the halakha that he is provided with only up to half the value of his assets is necessary in a case where he cannot sell due to seasonal fluctuations in price. This is because in the days of the month of Nisan, which is the beginning of the harvest season, the market value of land appreciates, and in the days of the month of Tishrei, a time when the harvest had already been reaped and it is too late to prepare the land for the coming year, the market value of land depreciates.
אם הוזלו עד חצי דמיהן, מה ששוה בניסן ק׳ זוזי לא משכח בה בתשרי נ׳ זוזי, מאכילין אותו מעשר עני ולא שבקינן ליה לזבוני בהכי.
האי נמי לגבי נזיקין, אם בא לגבות ממון בתשרי דזילא ארעא.
דביומי ניסן יקרי ארעתא – מפני שהלוקח ניר חורש אותן בימות הקיץ וזורען בתשרי ובמרחשון וביומי תשרי זילי שאין סיפק לזורען באותה שנה.
דביומי ניסן יקרי ארעתא – וא״ת התינח שדות כדפי׳ הקונטרס לפי שיחרוש בקיץ ויזרע במרחשון אלא בתים מאי חילוק יש בהן בין ניסן לתשרי וי״ל שרגילין שייקרו בזמן שרגילין לשכור הבתים ולאחר ששכרו זילו.
דביומי ניסן יקרא ארעא מפני שהם זרועות וביומי תשרי זילי שהן קצורות. רבינו יהונתן ז״ל.
ולענין פסק הלכה כתב הרב המאירי ז״ל וזה לשונו היה עשיר והיו לו קרקעות שוים אלף זוז מאכילין אותו מעשר עני ולקט שכחה ופאה עד שימצא למכור ואף לכשימכור אינו חייב לשלם. מצא למכור אלא שמתוך דוחקו אינו מוצא בערך הראוי להם אם לא הוזלו הקרקעות של אחרים ונמצא שאף אלו לא הוזלו מצד עצמן אלא מצד דוחקו מאכילין אותו עד שימצא בערך הראוי להם. הרי זו כאותה ששנינו במסכת פאה בעל הבית שהיה עובר ממקום למקום וכו׳ מאכילין אותו לקט שכחה ופאה אף על פי שהוא עשיר במקומו ואינו חייב לשלם אף לכשמגיע לביתו ואף זה הואיל ואינו מוצא למכור אלא בהפסד גדול הרי הוא כעני העובר ממקום למקום. ואם הוזלו הקרקעות ונמצא שאין דחקו גורם אין מאכילין אותו אפילו נתוזלו הרבה הואיל ומכל מקום שוות מאתיים. היה דרך אותה העיר שבניסן קרקעות ביוקר ובתשרי בזול וזה היה בתשרי וצריך למכור עכשיו על כל פנים הרי הדבר צריך מיצוע לא להקל בו מכל וכל שהרי אף של כל העולם בזול עכשיו ולא להחמיר בו מכל וכל שהרי כל העולם ממתינין במכירתן עד ניסן וזה אי אפשר לו להמתין ומתוך כך אם הוא מוצא עכשיו מחצית מה שהיה מוצא מהם בניסן אין מאכילין אותו אפילו היו שוות הרבה. וגדולי המפרשים סוברים שכל שאף בניסן מוצא כשער של תשרי והוא עד מחצה אינו נוטל ולא נראה כן. שמועה זו אנו מפרשים אותה בעשיר שאינו מוצא למכור וגירסא שלנו הרי שהיו לו וכו׳ ככתוב בתוספות. ויש גורסים לשיטה זו אפילו פורתא נמי לא ליספו ליה וכו׳ אלא דאי יקרי ארעתא ודידיה איידי דנפיק ועייל אזוזי זול ארעא אפילו זול פורתא נמי ליספו ליה שאין לומר שימכור בהפסד ור״ל בהפסד שיש בו רושם כגון שתות או יותר מעט. ויש גורסים אפילו טובא נמי ליספו ליה כלומר אפילו הוא מוצא מהן הרבה הואיל ויש שם הפסד שיש בו רושם והעמידוה דביומי ניסן יקרא ארעתא וכו׳ שאין לו הפסד מצד דחקו אלא שאינו זמן מכירה והקרקעות רגילין להפסיד בחצי ערך ואינו קרוי הפסד אבל כל שהוזלו ממחצה ואילך מאכילין אותו זו היא שיטתנו ושיטת הגאונים ז״ל. וגדולי הרבנים מפרשים השמועה בעני ולדעתם כל שקרקעותיו שוות מאתיים זוז אפילו הוזלו כמה אין מאכילין אותו וגירסא שלהם הרי שהיו לו וכו׳ ושאל אי דזול דכולי עלמא בדידיה אפילו טובא נמי וכו׳ עד אפילו פורתא נמי לא ליספו ליה דאיהו דפשע כשמראה עצמו עייל ונפיק אזוזי וזה של עובר ממקום למקום אינו פושע דאונסא דאורחא גרם ליה ונמצא לדעתם שכל מי שהיו לו בתים שדות וכרמים בשוה מאתיים זוז ואינו מוצא אלא בפחות מכדי דמיהן אם הוזלו אף של שאר בני אדם מאכילין אותו כמה שירצה שהרי אין קרקעותיו שוות מאתיים. היו של שאר בני אדם ביוקר ושלו הוזלו בפשיעתו אינו נוטל שהרי מכל מקום שוות מאתיים. היו שוות מאתיים אלא שהוא צריך למוכרם בשעת הזול רצה לומר תשרי שאף של שאר בני אדם בזול באותה שעה מאכילין אותו עד מחצה רצה לומר מנה וימכור קרקעותיו במנה ונמצאו מאתיים. והדברים ברורים כדעת ראשון שהרי משנה זו דהרי שהיו לו בתים וכו׳ סתמא תניא אפילו שוות כמה הואיל ואינו מוצא למוכרן. עד כאן לשונו.
נזקין דיניה בעידית ואי אמר ליה בתשרי הב לי בינונית טפי פורתא כשעת הזול של עכשיו והיינו פורתא כי הזול שיש בתשרי רוב פעמים מעט הוא וא״ל האיך אי שקלת בעידית כדינך שקול כזולא דהשתא ואי שקלת בינונית לא יהיבנא לך אלא כיוקרא דלקמיה והיינו ישיב לרבות שוה כסף דאי לא בעי עידית מצי לאכרוחיה למשקל בתשרי בינונית כיוקרא דניסן. הראב״ד ז״ל.
ואמר מר עלה [אדוני, רבה, עליה]: לא צריכא [נצרכה] הלכה זו של ״עד מחצה״ אלא במקרה מיוחד, דביומי [שבימי] ניסן יקרא ארעתא [מתייקרות הקרקעות], לפי שמאז והלאה יש סיפק בידי הקונה להכשירן לזריעה ויכול להשתמש בהן לשנה הבאה, וביומי [ובימי] תשרי זל ארעתא [מוזלות הקרקעות] לפי שאז אין הקונה מספיק לעבד את הקרקע כראוי לקראת עונת הזריעה, וצריך לפעמים להמתין חודשים רבים.
And the Master, Rabba, said concerning this: No, the halakha that he is provided with only up to half the value of his assets is necessary in a case where he cannot sell due to seasonal fluctuations in price. This is because in the days of the month of Nisan, which is the beginning of the harvest season, the market value of land appreciates, and in the days of the month of Tishrei, a time when the harvest had already been reaped and it is too late to prepare the land for the coming year, the market value of land depreciates.
הכל
(3) דכ״ע דְּכוּלֵּי עָלְמָא נָטְרִי עַד נִיסָן וּמְזַבְּנִי וְהַאי הוֹאִיל וְאִצְטְרִיכָא לֵיהּ זוּזֵי זָבֵין כִּדְהַשְׁתָּא עַד פַּלְגָא אוֹרְחֵיהּ לְמֵיזַל טְפֵי לָאו אוֹרְחֵיהּ לְמֵיזַל.
Consequently, everyone generally waits until Nisan and sells only at that point. But this person, since he is in need of money, sells his land in Tishrei according to the current, lower, market price. Accordingly, based on the current market prices, his assets have a low value and there is justification in regarding him as a poor person. Yet, since if he waited until Nisan, as everyone else does, his land would have a high value, he cannot truly be classified as a poor person. Therefore, he is permitted to take only as much poor man’s tithe as will cover his losses. The Gemara explains why he is permitted to take only up to half the value of his land: Since it is the nature of land to depreciate up to half its value, and it is not its nature to depreciate more than that, he is entitled to take poor man’s tithe that is worth up to half the value of his land and the rest he can supplement by selling his land at its current, lower price.
זבין כדהשתא – בתשרי משום דאיצטריך לזוזי הלכך עני לא הוי דיטול שוה אלף דינר הואיל וביומי ניסן שוות קרקעותיו מאתים ועשיר לא הוי הואיל ולכולי עלמא נמי לא הוי שוין השתא מאתים הלכך משלימין לו עד מאתים והיינו מחצה דעד פלגא אורחיה למיזל טפי לא.
עד פלגא אורחיה למיזל – בין ניסן לתשרי וכיון דבתשרי זל ארעתא פלגא אף על גב דאיהו מזבין השתא בניסן כזביני דתשרי לא יהבינן ליה מעשר עני.
דכולי עלמא נטרי [שהכל מחכים] עד ניסן ומזבני [ומוכרים] אז, והאי, הואיל ואצטריכא ליה זוזי, זבין כדהשתא [וזה, הואיל והוצרכו לו כספים, מוכר כמו המחיר של עכשיו, בחודש תשרי], ובמקרה כזה, עד פלגא [חצי השווי] — אורחיה למיזל [דרכו להוזיל], טפי [יותר מזה] — לאו אורחיה למיזל [אין דרכו להוזיל], ולכן אומדים את ערך הרכוש של אדם בכדי מחצית שוויו הרגיל.
Consequently, everyone generally waits until Nisan and sells only at that point. But this person, since he is in need of money, sells his land in Tishrei according to the current, lower, market price. Accordingly, based on the current market prices, his assets have a low value and there is justification in regarding him as a poor person. Yet, since if he waited until Nisan, as everyone else does, his land would have a high value, he cannot truly be classified as a poor person. Therefore, he is permitted to take only as much poor man’s tithe as will cover his losses. The Gemara explains why he is permitted to take only up to half the value of his land: Since it is the nature of land to depreciate up to half its value, and it is not its nature to depreciate more than that, he is entitled to take poor man’s tithe that is worth up to half the value of his land and the rest he can supplement by selling his land at its current, lower price.
הכל
(4) וְהָכָא נָמֵי גַּבֵּי נִזָּקִין דִּינֵיהּ בְּעִידִּית.
Abaye uses a similar distinction to resolve the contradiction he raises: And here also, with regard to damages, if one considers a case where the injured party comes to collect his damages during Tishrei, his legal right is to collect payment from superior-quality land. This will be a relatively large amount of land, owing to the current seasonal depreciation in its value.
והכא נמי גבי נזקין – נמי בהכי מיתרצו קראי כגון דביומי ניסן יקרא ארעתא וביומי תשרי זול והזיק בתשרי שוה מנה ובא לגבות מנה מקרקעות המזיק ודינו בעידית כדכתיב מיטב.
נזקין דיניה בעידית ו{אי}1 אמר ליה – בתשרי, הב לי בינונית טפי פורתא – כשעת הזול של עכשו והיינו פורתא כי הזול שיש בתשרי רוב הפעמים מעט הוא. ואמר ליה היאך אי שקלת בעידית כדינך שקול בזילא דהשתא ואי שקלת בינונית לא יהיבנא לך אלא ביוקרא דלקמיה. והיינו ישיב לרבות כסף דאי לא בעי עדית מצי לאכפייה ומשקל בתשרי כיוקרא דניסן.
1. כן בשטמ״ק בשם הראב״ד. בכ״י לונדון 852 רק: ״ואמר״.
גמ׳. והכא נמי גבי נזקין וכו׳. עיין ברא״ש. בביאור הגמרא נראה ששעבוד הנכסים של הניזק בנכסי המזיק חל על העידית בלבד. אלא שיכול לטעון ליתן לו בינונית מצד שעבוד הגוף ומדין תביעה בעלמא.א והנה כפי שהגמרא יסדה יש לקרקע שני שערים - הערך דתשרי בזול והערך של ניסן ביוקר, ובכן אם יטול עידית שיש עליה שעבוד נכסים המהווה מקצת קנין יוכל לגבות יותר כפי שער הזול של עכשיו. מאידך בתובע מבינונית שאין בהן זכות שעבוד אלא תביעה בעלמא הבעלים יכולים להעריכן כפי השער דיוקרה של ניסן ולתת לו פחות קרקע.
א. ונ״מ לענין קרקע שלא היתה ברשות המזיק בשעת הנזק והיתה שלו בשעת התשלומין שאם חלות שעבוד הוא שעת הנזק קובעת ואם דין הוא בתביעה שעת התשלומין קובעת. עיין בהגרע״א לגיטין (מח:) בחזו״א חו״מ ליקוטים סי׳ י״ט ובקונטרסי שיעורים להגר״י גוסטמאן זצ״ל (ב״ק שיעור ז׳).
והכא נמי גבי [וכאן גם כן אצל] נזקין, לפי פתרון זה של רבה אפשר ליישב את הסתירה בין הנלמד מהכתוב שחובה על המזיק לשלם ממיטב שדהו, לבין הנאמר בברייתא ש״ישיב״ בכל דבר; דיניה [דינו] של המזיק שהוא משלם מן העידית, והם עומדים כעת בחודש תשרי,
Abaye uses a similar distinction to resolve the contradiction he raises: And here also, with regard to damages, if one considers a case where the injured party comes to collect his damages during Tishrei, his legal right is to collect payment from superior-quality land. This will be a relatively large amount of land, owing to the current seasonal depreciation in its value.
הכל
(5) וְאִי א״ל אֲמַר לֵיהּ אִיהוּ הַב לִי בֵּינוֹנִית טְפֵי פּוּרְתָּא א״ל אֲמַר לֵיהּ אִי שָׁקְלַתְּ כְּדִינָךְ שְׁקוֹל כִּדְהַשְׁתָּא וְאִי לָא שְׁקוֹל1 כיוקרא דִּלְקַמֵּיהּ.
But if the injured party says to the one liable for the damage: Give me slightly more land of intermediate quality instead, then the one liable for the damage can say to him: If you choose to take superior-quality land, as is your legal right, take a large amount in accordance with the current market value; but if not, and you wish to take intermediate-quality land, take according to the future value in Nisan, after it will have appreciated, which will mean you will be entitled to a smaller amount of land. This can be used to resolve the contradiction: The phrase “of the best of his field,” which indicates that payment is made only from superior-quality land, defines the injured party’s basic rights. The term “he shall recompense,” which indicates that payment may be made in any form, is referring to a case where the injured party forgoes his rights. In such a case the value of the land or item he agrees to receive is appraised based on its appreciated value at the season when it is generally sold.
1. כן בכ״י. בדפוסים: ״שקיל״.
ואמר ליה הניזק דיני בעידית הב לי בינונית – כמו ששוה עכשיו. ואמר ליה המזיק: אי שקלת מיטב שקול בזול כי השתא דלא יכילנא לדחותך דהא דינך בעידית, ואי בעית בינונית שקול כמו ששוה בניסן דקרינא ביה ישיב לרבות שוה כסף כי האי גונא מה ששוה בניסן.
[שקול] – כי זול דהשתא.
ואי א״ל – ניזק הב לי מבינונית כדהשתא טפי פורתא ממאי דבעית למיתב לי בעידית לא מצי למכפייה אלא א״ל מזיק אי שקלת בעידית כי דינך שקול כי השתא ואי לא שקול מבינונית כיוקרא דלקמיה ולהכי אתי ישיב לרבות סובין דאי בעי למשקל ניזק סובין כגון שיש לו קרקע סמוך לאותה בינונית של מזיק וניחא ליה בה שקיל לה כיוקרא דלקמיה דהא שוה כסף הוא בניסן ולהכי איצטריך לאביי לאוקמא בהכי כדאמרן דסופה לייקר בניסן משום דאי אין סופה לייקר קרא למאי אתא פשיטא דאי בעי ניזק למישקל סובין שקיל בע״כ של מזיק שאפילו בעידית יפה כחו כל שכן בבינונית אלא להכי אתא קרא למימר דישיב לו שוה כסף כיוקרא דלקמיה.
לישנא אחרינא: מאכילין אותו מעשר עני עד מחצה לאו אעני קאי אלא אכל אדם שצריך מעות למזונות והיו לו בתים שדות וכרמים ואינו מוצא למכור אפילו בחצי דמיהן מאכילין אותו מעשר עני עד שיתייקרו קרקעותיו שיוכל למכרן בחצי דמיהן.
אפילו טובא נמי – אפילו מצי לזבונינהו טובא יותר מחצי דמיהן ליספו ליה עד שיוכל למכור בשוויהן דהא מכה דכולי עלמא הוא ולא פשע מידי.
אפילו פורתא נמי – אפילו אין יכול למוכרן אלא פורתא לא ליספו ליה דפושע הוא.
עד פלגא אורחיה למיזל טפי לא – הלכך אם יכול למכור בחצי דמיהן אין מאכילין אותו מעשר עני דזה דרכו ואם הוזלו טפי מאכילין ולא יפסיד. ותפוס לשון ראשון.
בינונית טפי פורתא. פירוש טפי מקרקע עידית ולעולם אינו משלם אלא כפי שוה ההיזק אלא לפי שהבינונית סמוכה לניזק והעידית רחוקה ממנו לכך הוא שואל הבינונית. תוספות שאנץ.
ואי אמר ליה איהו [ואם אומר לו הוא, הניזק]: הב [תן] לי בינונית טפי פורתא [מעט יותר] ולא אטול מן העידית, אמר ליה [יכול המזיק לומר לו]: אי שקלת [אם רוצה אתה לקחת] כדינך מן העידית — שקול כדהשתא [קח כפי המחיר של עכשיו], ואי [ואם] לא, ורצונך לקבל יותר מבינונית — שקיל כי יוקרא דלקמיה [קח לפי היוקר שיבוא בעתיד] בחודש ניסן. ובאופן זה מיושבת הסתירה, שאם רוצה הניזק לקבל שווה כסף (ולא ממיטב) הריהו מקבל לפי הערך הגבוה.
But if the injured party says to the one liable for the damage: Give me slightly more land of intermediate quality instead, then the one liable for the damage can say to him: If you choose to take superior-quality land, as is your legal right, take a large amount in accordance with the current market value; but if not, and you wish to take intermediate-quality land, take according to the future value in Nisan, after it will have appreciated, which will mean you will be entitled to a smaller amount of land. This can be used to resolve the contradiction: The phrase “of the best of his field,” which indicates that payment is made only from superior-quality land, defines the injured party’s basic rights. The term “he shall recompense,” which indicates that payment may be made in any form, is referring to a case where the injured party forgoes his rights. In such a case the value of the land or item he agrees to receive is appraised based on its appreciated value at the season when it is generally sold.
הכל
(6) מַתְקֵיף לַהּ רַב אַחָא בַּר יַעֲקֹב בא״כ אִם כֵּן הוֹרַעְתָּ כֹּחָן שֶׁל נִזָּקִין אֵצֶל בֵּינוֹנִית וְזִיבּוּרִית דְּרַחֲמָנָא אָמַר מִמֵּיטַב וְאַתְּ אָמְרַתְּ מִבֵּינוֹנִית וְזִיבּוּרִית נָמֵי לָא.
Rav Aḥa bar Ya’akov objects to this suggestion: If so, you have weakened the power of injured parties with regard to intermediate-quality and inferior-quality land, as, by agreeing to receive land of a lower quality than that to which their rights entitle them, they will actually receive less land, since the land is then appraised based on the appreciated market values in Nisan. Such an opinion is untenable, as the Merciful One states that injured parties collect from the best-quality land, clearly intending to enhance their rights, and yet you said he cannot also collect from intermediate-quality and inferior-quality land unless he agrees that the land should be appraised based on the appreciated Nisan values, thereby lowering the value of his payment.
מתקיף לה רב אחא וכו׳. וא״ת לוקי קרא דישיב בדאמר ליה ניזק הב לי מבינונית טפי פורתא דיהיב ליה כדהשתא ולא כיוקרא דלקמיה. וי״ל דמדנקט לרבות אפילו סובין אם כן משמע דישיב אתא לתקנתא דמזיק ואי הוה יהיב ליה בינונית כדהשתא הוה ליה תקנת ניזק דהוי שקיל על כרחיה דמזיק ועל כרחיה לא מתוקמא קרא בהכי. אי נמי יש לומר דלהא לא איצטריך קרא דסברא הוא דגבי בינונית כדפריך רב אחא בר יעקכ. מהר״י כהן צדק ז״ל.
מתקיף לה [מקשה על הסבר זה] רב אחא בר יעקב: אם כן הורעת כחן של נזקין אצל קרקע בינונית וזיבורית (גרועה) שבאלה מקבל הניזק פחות ממחיר הנזק, דרחמנא אמר [שהתורה אמרה] ממיטב, ואת אמרת [ואתה אומר] מבינונית וזיבורית נמי [גם כן] לא, שאינו יכול לקחת מאלה בשוויים!
Rav Aḥa bar Ya’akov objects to this suggestion: If so, you have weakened the power of injured parties with regard to intermediate-quality and inferior-quality land, as, by agreeing to receive land of a lower quality than that to which their rights entitle them, they will actually receive less land, since the land is then appraised based on the appreciated market values in Nisan. Such an opinion is untenable, as the Merciful One states that injured parties collect from the best-quality land, clearly intending to enhance their rights, and yet you said he cannot also collect from intermediate-quality and inferior-quality land unless he agrees that the land should be appraised based on the appreciated Nisan values, thereby lowering the value of his payment.
הכל
(7) אֶלָּא אָמַר רַב אַחָא בַּר יַעֲקֹב אִי אִיכָּא לְדַמּוֹיֵי לב״ח לְבַעַל חוֹב מְדַמֵּינַן לֵיהּ בַּעַל חוֹב דִּינֵיהּ בְּבֵינוֹנִית וְאִי א״ל אָמַר לֵיהּ הַב לִי זִיבּוּרִית טְפֵי פּוּרְתָּא א״ל אָמַר לֵיהּ אִי שָׁקְלַתְּ כְּדִינָךְ שְׁקוֹל כִּדְהַשְׁתָּא וְאִי לָא שְׁקוֹל1 כִּי יוּקְרָא דִּלְקַמֵּיהּ.
Rather, Rav Aḥa bar Ya’akov said: If there is a case to compare to Rabba’s distinction, it is not compared to a case of payment of damages, but we can compare it to a case of a creditor who comes to collect the loan during Tishrei. His legal right is to collect from the borrower’s intermediate-quality land, which will be a relatively large amount owing to the current seasonal depreciation in the value of land. But if the creditor says to the borrower: Give me slightly more land of inferior quality instead, the borrower can say to him: If you choose to take the intermediate-quality land, as is your legal right, take a large amount in accordance with the current market value, but if not, and you wish to take land of inferior quality, take it in accordance with the future, appreciated, market value in the month of Nisan. This would mean that the creditor would be entitled to a smaller amount of land.
1. כן בכ״י. בדפוסים: ״שקיל״.
אלא אי איכא לדמויה להא דתניא: הרי שהיו לו בתים שדות וכרמים ואינו מוצא למכור, מאכילין אותו מעשר עני עד מחצה. והוי בה רבה ופירשה כגון דביומי ניסן יקרא ארעא כו׳.
ולבעל חוב מדמינן ליה בעל חוב דינו בבינונית, ואמר ליה הב לי זיבורית כדשוי השתא בתשרי כו׳.
אי איכא לדמויי – להא דרבה.
לבעל חוב מדמינן לה דבעל חוב דינו בבינונית – בפרק הניזקין במסכת גיטין (דף מח:) והשתא אם בא בעל חוב לגבות מן הלוה בתשרי וא״ל ללוה הב לי זיבורית טפי פורתא כי היכי דליהוי שוה מלוה דאית לי גבך כזולא דהשתא מצי אמר ליה אי שקלת כו׳ ואי לא שקלת בינונית שקול כיוקרא דלקמיה.
לבעל חוב מדמינן ליה – ולא שייך למפרך א״כ הורעת כחו שלא יפה הכתוב כח בעל חוב אלא אדרבה הורע כחו דמדאורייתא דינו בזיבורית.
הב לי זיבורית טפי פורתא – לא גרסינן או עידית בציר פורתא דאם כן מאי קפריך א״כ נעלת דלת בפני לוין הלא אין דינו כלל בעידית דקיימא לן דינו בבינונית.
אלא אי איכא לדמויה להא דמר לבעל חוב הוא דאיכא לדמויה בעל חוב דיניה בבינונית ואמר ליה בתשרי הב לי זיבורית טפי פורתא או עדית בציר פורתא – פירוש: כזילא דהשתא כדפרישנא לעיל מצי אמר ליה אי שקלת כדינך שקול כדהשתא אי לא שקול כיוקרא דלקמיה.
יש ספרים דגרסי: ואמר לי׳ הב זבורית טפי פורתא או עידית בציר פורתא. ויש מעבירין קולמוס על גירסא זו ולא גרסי אלא זבורית טפי פורתא דהא טעמא קא אמרינן א״כ נעלת דלת בפני לווין ולא תקנו עידית לבעל חוב משום נעילת דלת אלא בינונית בלבד. והראב״ד ז״ל קיים הגירסא ואמר דכי לא תקינו לבעל חוב בעידית ה״מ בזמן שהלוה רוצה לעכב העידית לעצמו אבל בזמן שמראה שרוצה למכור לאחרים אלא שממתין עד ניסן דיקרן ארעא דהא אי לא שקיל כיוקרא דלקמיה קאמר ליה דכל כה״ג אי לא יהיב ליה איכא משום נעילת דלת והגירסא האחרת נראית עיקר.
הב לי זיבורית טפי פורתא. כתבו בתוספות דלא גרסינן או עדית בציר פורתא וכו׳. ור״מ מקיים גירסא זו ואליבא דמאן דאמר דבר תורה בעל חוב בעידית ומה טעם אמרו בבינונית שלא יהא אדם רואה דירה נאה וכו׳. וזהו דוקא דבעי למשקל כי זולא דהשתא אבל אי בעי למשקל כיוקרא דלקמיה יכול לכופו. תוספי הרא״ש ז״ל.
והראב״ד ז״ל מקיים הגירסא בענין אחר דכי אמרינן בעל חוב דיניה בבינונית הני מילי היכא דבעי לאוקמה קמיה אבל היכא דגילה דעתו שרוצה למכור קרקע זו כי הכא דהא בעי למיתב ליה כיוקרא דלקמיה כי הא ודאי מצי למימר אי הוו לי זוזי שקילת כדהשתא וכו׳. והויא נעילת דלת וכן עיקר דמשום הכי שני למילתא דכתובת אשה דלא משכחת ליה בבעל חוב כלל לא בזיבורית ולא בעידית. ע״כ בחידושיו.
ותלמיד רבינו פרץ ז״ל כתב וז״ל דלא גרסינן או עידית בציר פורתא דאם כן אמאי אמר ואי לא שקיל כיוקרא דלקמיה אפילו בההיא שעתא מצי אמר ליה הכי דלא יהיב ליה מידי דאין דינו בעידית. ע״כ.
כתב הרא״ש ז״ל וריב״א הקשה ונימא בעל חוב לא ניחא לי בתקנתא דרבנן ובעינא למשקל כדינאי בזיבורית. ותירץ דאין אומרים אי איפשי בתקנת חכמים אלא להחזיק את מה שבידו כגון גבי אשה לקמן גבי לוקח אבל להוציא מיד אחר כגון הכא לא. ע״כ.
ובהא מיתרצא נמי הא דפריך הר״י הלבן בריש כתובות דקאמר התם הגיע זמן באחד בשבת אינו מעלה לה מזונות ואמאי תימא ליה טעמא מאי איני נישאת משום דתקנתא דידי דשקדו חכמים על תקנת בנות ישראל שיהא שמח עמה שלושה ימים אנא בהאי תקנתא לא ניחא לי כדרבא. אלא יש לומר דתקנתא דרבא לא מהניא להוציא ממון. מהר״י כהן צדק ז״ל.
ור״מ תירץ דלא שייך למימר אלא היכא שהתקנה לטובתו וכאן התקנה לטובת הלוה שלא תנעול דלת בפני לוין. הרא״ש ז״ל.
ותלמיד ה״ר פרץ ז״ל תירץ דהיינו דקא פריך אם כן נעלת דלת כלומר טעמא מאי תיקון רבנן בעל חוב בבינונית משום נעילת דלת ואם כן כל שכן שנעלת דלת אם ישאל זיבורית לפי שיאמר אי איפשי בתקנת חכמים אם לא יתנו לי כי זול דהשתא. ע״כ.
אלא אמר רב אחא בר יעקב: אי איכא לדמויי [אם יש לדמות] את דברי רבה לענין הניזוק ממעשר עני — לבעל חוב הגובה את חובו מנכסי החייב מדמינן ליה [מדמים אנו אותו]. ובאופן זה: בעל חוב עיקר דיניה [דינו] בבינונית, ואי אמר ליה [ואם אומר לו] בעל החוב לחייב: הב לי זיבורית טפי פורתא [מעט יותר], אמר ליה [יכול הלווה לומר לו]: אי שקלת [אם לוקח אתה] כדינך מן הבינונית — שקול כדהשתא [קח כפי המחיר של עכשיו], ואי [ואם] לא — שקיל כיוקרא דלקמיה [קח לפי יוקר המחיר של העתיד לבוא].
Rather, Rav Aḥa bar Ya’akov said: If there is a case to compare to Rabba’s distinction, it is not compared to a case of payment of damages, but we can compare it to a case of a creditor who comes to collect the loan during Tishrei. His legal right is to collect from the borrower’s intermediate-quality land, which will be a relatively large amount owing to the current seasonal depreciation in the value of land. But if the creditor says to the borrower: Give me slightly more land of inferior quality instead, the borrower can say to him: If you choose to take the intermediate-quality land, as is your legal right, take a large amount in accordance with the current market value, but if not, and you wish to take land of inferior quality, take it in accordance with the future, appreciated, market value in the month of Nisan. This would mean that the creditor would be entitled to a smaller amount of land.
הכל
(8) גמַתְקֵיף לַהּ רַב אַחָא בְּרֵיהּ דְּרַב אִיקָא א״כ אִם כֵּן נָעַלְתָּ דֶּלֶת בִּפְנֵי לֹוִין דא״ל דְּאָמַר לֵיהּ אִילּוּ הֲווֹ לִי זוּזֵי הֲוָה שְׁקַלִי כִּדְהַשְׁתָּא הַשְׁתָּא דְּזוּזֵי גַּבָּךְ אֶשְׁקוֹל כְּיוּקְרָא דִּלְקַמֵּיהּ.
Rav Aḥa, son of Rav Ika, objects to this suggestion: If so, you have locked the door in the face of potential borrowers, as, according to your suggestion, the creditor is in a disadvantageous position. He can say to the borrower: Were I still to have the money I lent you, I would be able to purchase a large parcel of land in accordance with the current depreciated market value, so why, now that the money is with you, should I be forced to purchase land in accordance with the future, appreciated market value of the month of Nisan? If people are penalized as a result of granting loans, they will cease to do so.
מתקיף לה רב אחא בריה דרב איקא אם כן נעלת דלת בפני לווין – פירוש: על זבורית טפי פורתא הוא דקמקשי אבל על עידית ודאי לא מצי למכפייה דליתיב ליה עידית כלל ואפילו כיוקרא דלקמיה. ויש לומר דעל עידית נמי מקשי וכי אמרינן בעל חוב דיניה בבינונית דלא כייפינן ליה למיתביה עדית הני מילי1 דבעי לאוקומיה קמיה אבל היכא דלא בעי לאוקומי קמיה2 כי הכא דהא בעי למיתב ליה כיוקרא {דלקמיה}3 כי הא ודאי מצי למימר ליה אי הוו לי זוזי שקילנא כי השתא וכו׳ והויא נעילת דלת וכן עיקר דמשום הכי שני למילתא בכתובת אשה דלא משכחו לה לבעל חוב כלל לא בזבורית ולא בעידית.
1. כן בשטמ״ק בשם הראב״ד. בכ״י לונדון 852: ״הכי נמי״.
2. כן בכ״י לונדון 852. בשטמ״ק בשם הראב״ד (במקום ״דלא בעי לאוקומי קמיה״): ״דגילה דעתו שרוצה למכור קרקע זו״.
3. כן בשטמ״ק בשם הראב״ד. בכ״י לונדון 852 חסר: ״דלקמיה״.
מתקיף לה [מקשה עליה] על סברתו של רב אחא בר יעקב רב אחא בריה [בנו] של רב איקא: אם כן אתה עושה, הרי נעלת דלת בפני לוין. שאם מרעים את תנאי הפירעון, יגרום הדבר שלא ירצו אנשים להלוות, דאמר ליה [שהרי יאמר לו] המלווה ללווה: אילו הוו [היו] לי זוזי [זוזים, כסף] כעת, שלא הייתי מלווה לך בשעתו — הוה שקלי כדהשתא [הייתי לוקח, קונה בזול, כפי המחיר של עכשיו], השתא דזוזי גבך, אשקול כיוקרא דלקמיה [עכשיו שהכסף אצלך, אקח לפי היוקר שיהיה בעתיד]?! ואם כן נמצא שהמלווה נזקק לשלם משלו עבור כסף שהילווה!
Rav Aḥa, son of Rav Ika, objects to this suggestion: If so, you have locked the door in the face of potential borrowers, as, according to your suggestion, the creditor is in a disadvantageous position. He can say to the borrower: Were I still to have the money I lent you, I would be able to purchase a large parcel of land in accordance with the current depreciated market value, so why, now that the money is with you, should I be forced to purchase land in accordance with the future, appreciated market value of the month of Nisan? If people are penalized as a result of granting loans, they will cease to do so.
הכל
(9) אֶלָּא אָמַר רַב אַחָא בְּרֵיהּ דְּרַב אִיקָא אִי אִיכָּא לְדַמּוֹיֵי לִכְתוּבַּת אִשָּׁה מְדַמֵּינַן דְּהָא כְּתוּבַּת אִשָּׁה דדִּינָה בְּזִיבּוּרִית וְאִי אָמְרָה לֵיהּ אִיהִי הַב לִי בֵּינוֹנִית בְּצִיר פּוּרְתָּא אָמַר לַהּ אִי שָׁקְלַתְּ כְּדִינִךְ שְׁקוֹל כִּדְהַשְׁתָּא וְאִי לָא שְׁקֻלִי כְּיוּקְרָא דִּלְקַמֵּיהּ.
Rather, Rav Aḥa, son of Rav Ika, said: If there is a case to compare to Rabba’s distinction, we can compare it to the collection of a woman’s marriage contract where she comes to collect it during Tishrei. As a woman’s legal right in a marriage contract is to collect payment from her husband’s inferior-quality land, which will be a relatively large amount owing to the current seasonal depreciation in the value of land. But if she says to her former husband: Give me slightly less land of intermediate quality instead, her former husband can say to her: If you choose to take the lowest-quality land, as is your legal right, take a large amount in accordance with the current market value, but if not, and you wish to take land of a higher quality, take in accordance with the future appreciated market value of the month of Nisan, which will mean you will be entitled only to a smaller amount of land.
לכתובת אשה מדמינן לה – וכגון שנתן לה גט בתשרי וזילו ארעתיה והיתה כתובתה מאתים ודינה למיגבי מזיבורית כדמסקינן התם בפרק הניזקין.
לכתובת אשה מדמינן ליה – ה״ה דהוה מצי לאוקמי בבעל חוב דקאי ביה ודקאמר הב לי עידית בציר פורתא אלא לפי שהתחיל והעמיד בנזקין ואח״כ בב״ח ניחא ליה למנקט בתרייהו כתובת אשה.
ואי לא שקול כיוקרא דלקמיה. פירוש כיון שאתה רוצה למשקל ממה שאינו דינך שקול כיוקרא דלקמיה. ופירש רש״י ז״ל דהכי קאמר קרא ישיב לרבות שוה כסף אפילו סובין כלומר שאם בא הניזק לגבות סובין דהיינו זיבורית או בינונית שהיא סובין לגבי עידית ישלם לו המזיק לפי מה שהם שוה כסף כיוקרא דניסן דאז יקרי ארעתא. מיהו קצת קשה לישנא דאפילו סובין דאדרבה דוקא כשבא ליפרע מסובין אז אמרינן הכי כדפירשתי. ושמא הוה מצי למיפרך מינה אלא דעדיפא מינה קא פריך. ומורי שיחיה פירש דהכי קאמר ישיב לרבות שישלם לו שוה כסף דהאי כיוקרא דלקמיה אם הניזק אינו רוצה לפרוע מן העדית כדינו ואפילו סובין כלומר לא מיבעיא אם בא ליפרע מן הבינונית דמשלם ליה כיוקרא דלקמיה אלא אפילו ליפרע מסובין דהיינו זיבורית אפילו הכי משלם ליה כיוקרא דלקמיה. ואם תאמר למה הוצרך להביא ברייתא דמי שהיו לו בתים היה ליה למימר כגון דביומי ניסן יקרי בלא אריכות. וי״ל דאי לאו ברייתא לא הוה שמעינן מקרא דשוה כסף דשקיל כיוקרא דלקמיה גם כי בא לגבות מבינונית וזיבורית אבל מתוך הברייתא דקתני עד מחצה דרצה לומר מחצה שהן שוין בניסן כדמפדש רבה גם בתשרי משערינן לפי דמי מכירה דבניסן הילכך שמע מינה דשפיר מיקרי שוה כסף יוקרא דניסן בתשרי. תלמיד ה״ר פרץ ז״ל.
לכתובת אשה מדמינן ליה. כתבו בתוספות הוא הדין דהוה מצי לאוקמי בבעל חוב וכו׳. ור״מ תירץ גבי אשה דמן הדין היה לה ליטול בבינונית כבעל חוב אלא מטעם שאמרו חכמים יותר משהאיש רוצה לישא וכו׳ הילכך היכא דבעיא למשקל בינונית כיוקרא דלקמיה יכולה לכופו אבל בעל חוב דמן התורה דינו בזיבורית ומטעם נעילת דלת תקנו לו בבינונית כולי האי לא יפה כחו שיוכל לכופו שיתן לו עידית כיוקרא דלקמיה. הרא״ש ז״ל.
וז״ל תלמיד ה״ר פרץ ז״ל כיון דכתובת אשה אין דינה בבינונית כלל רק בזיבורית אם כן היכי קאמר דשקלא בבינונית כי יוקרא מיהא אפילו בעל כרחו דבעל הא יכול הוא הבעל לעכב לגמרי שלא ליתן כלל כדפרישית גבי בעל חוב בעידית. וי״ל גבי כתובת אשה כששואלת מבינונית אינה מבקשת יותר מדינא דמדינא גביא אף מן העידית למאן דאמר דכתובת אשה דאורייתא דהא כתוב בה כסף ומשום שלא תראה שדה נאה ודירה נאה לבעלה ומתקוטטת עמו כדי שיגרשנה ותגבה מאותו בית או מאותה שדה אפקוה רבנן מדינא דעידית ואוקמוה אזיבורית. ולמאן דאמר דכתובת אשה דרבנן מכל מקום אין לך בעל חוב גדול מזה ודינה בבינונית מן הדין אלא דמשום דיותר משהאיש רוצה לישא וכו׳ אוקמוה אזיבורית דלא שייך בה נעילת דלת הילכך שפיר הוי דינה בבינונית כדפרישית. ולכך אף על גב דתקינו רבנן דתגבה מן הזיבורית מכל מקום כשמבקשת מבינונית כיוקרא דלקמיה מיהא שקלא אפילו בעל כרחו דבעל ואינו יכול לעכב על ידה כיון דמן הדין הוי דינה בבינונית כדפרישית. ע״כ.
וע״ז הקשה ראב״י ״א״כ הורעת כוחן של נזקין״ ר״ל שיש לניזק שעבוד נכסים אף על הבינונית. ולדעתו מדובר בבע״ח הטוען שרוצה לקבל זיבורית. ובתוס׳ ד״ה לבעל חוב וכו׳ כתבו וז״ל ולא שייך למפרך א״כ הורעת כחו שלא יפה הכתוב כח בע״ח אלא אדרבא הורעת כחו דמדאורייתא דינו בזיבורית עכ״ל. ולכאורה יפלא שהרי אדרבא היא הנותנת שיש למלוה שעבוד נכסים מדאורייתא על הזיבורית ולמה לא יטעון שהורע כח אם אינו משתלם מהזיבורית כדהשתא.
אלא אמר רב אחא בריה [בנו] של רב איקא: אי איכא לדמויי [אם יש מקום לדמות את הענין] שאמר רבה הרי לכתובת אשה מדמינן [מדמים אנו אותו], דהא [שהרי] כתובת אשה עיקר דינה שגובה בזיבורית, ואי אמרה ליה איהי [ואם אומרת לו היא, האשה, לבעל]: הב לי בינונית בציר פורתא [קצת פחות], אמר [יכול הוא לומר] לה אי שקלת [אם את לוקחת] כדינך — שקול כדהשתא [קחי כמחיר של עכשיו] ואי [ואם] לא — שקלי כיוקרא דלקמיה [קחי כיוקר שיהיה בעתיד].
Rather, Rav Aḥa, son of Rav Ika, said: If there is a case to compare to Rabba’s distinction, we can compare it to the collection of a woman’s marriage contract where she comes to collect it during Tishrei. As a woman’s legal right in a marriage contract is to collect payment from her husband’s inferior-quality land, which will be a relatively large amount owing to the current seasonal depreciation in the value of land. But if she says to her former husband: Give me slightly less land of intermediate quality instead, her former husband can say to her: If you choose to take the lowest-quality land, as is your legal right, take a large amount in accordance with the current market value, but if not, and you wish to take land of a higher quality, take in accordance with the future appreciated market value of the month of Nisan, which will mean you will be entitled only to a smaller amount of land.
הכל
(10) מִכׇּל מָקוֹם קַשְׁיָא.
The Gemara returns to examine the contradiction raised by Abaye: In any case, the original difficulty still remains.
מכל מקום קשיא. לא מצי לשנויי כגון דאמר ליה ניזק הב לי עידי עידית בציר פורתא דאמר ליה אי שקלת כדינך שקול כי השתא ואי לא וכו׳ דכיון דשקיל מיהא בעידי עידית אפילו כיוקרא דלקמיה אין זה סובין. אבל אין לתרץ דהא לא איצטריך קרא לאשמועינן דאם כן השתא נמי מאי אתא לאשמועינן. ונראה לי דהב לי בינונית בציר פורתא מדמי כתובה קאמר דאי לאו הכי מאי קא משמע לן. ע״כ לשונו.
ולענין פסק הלכה כתב הרב המאירי ז״ל וזה לשונו ניזק שרצה ליטול בבינונית או בזיבורית כגון שהיה בינונית של מזיק סמוכה לשדהו נוטלו כשער של עכשיו שהוא שעת הזול שהרי תורה זכתהו במיטב ומה שרוצה בו הוא הוא המיטב ואפילו לא היה רוצה הוא למכרו נוטלו על כרחו שאם לא כן הורעתה כחן של נזקין דרחמנא זכי ליה מיטב למעליותא דידיה. וכן הדין בבעל חוב שרצה ליטול בזיבורית אלא שבבעל חוב דוקא שנתברר לבית דין שהוא רוצה למכור לאחר הא כל שאינו רוצה למכרו אינו כופהו אלא בבינונית כדינו. וזהו שאמר אלו הוו לי זוזי וכו׳ וטעם זה אינו אלא כשרוצה למכרו ולא נאמר בו אם כן הורעתה כחו של בעל חוב כדרך שאמרו בנזקין שהרי בעל חוב לא זכתהו תורה אלא בזיבורית ומדרבנן הוא דתקינו ליה בינונית משום נעילת דלת והילכך כל שאינו רוצה למכרו אינו כופהו. שמא תאמר יאמר לו לא ניחא לי בהאי תקנתא ואף באין רוצה למכרו יכפהו בכך אין זה כלום שהתורה זיכתה ללוה לפרוע במה שירצה ואחר שאין רוצה למכור אין כופהו אלא בדינו הא כל שרוצה למכור כופהו למכרו לו כשער של עכשיו ואם כן אף בעידית יכול לומר כן אחר שנתברר שהוא רוצה למכרו וזהו שאמר בגמרא הב לי זיבורית טפי פורתא או עידית בציר פורתא וכן גורסים גדולי המפרשים וכן אם נתרצה מאליו הלוה לבעל חוב ליתן לו עידית בשיעורו. וכתובת אשה שדינה בזיבורית אם תבעתו בעידית או בבינונית אף על פי שנתברר שרוצה למכור לאחר אינה יכולה לכפותו שאין כאן נעילת דלת שיותר משהאיש רוצה וכו׳ ואם נתרצה מאליו ליתן לה עידית או בינונית סתמא נותן כשעת היוקר. ויש מחלק בבעל חוב בין עידית לזיבורית לומר שבזיבורית הדין כן אבל בעידית אפילו כפוהו בכך או נתרצה מאליו סתמא כיוקרא דלקמיה. רצה לומר כשער של ניסן ולא נאמר לדעתם טעמא דאלו הוו לי זוזי אלא בזיבורית ואין גורסין בה או עידית טפי פורתא וכן דעת גדולי הדור. וכן יש חולקין לומר שבעל חוב כופה את הלוה בזיבורית אם הוא רוצה בו מטעמא דאנא ניחא לי בהאי תקנתא ועיקר הדברים כמו שכתבנו. ע״כ.
ומעירים, מכל מקום לענין הניזקין קשיא [קשה] הסתירה בין הכתובים, שהרי בכתוב אחד נאמר שמשלם המזיק ממיטב, ובשני נאמר שמשלם בכל דבר!
The Gemara returns to examine the contradiction raised by Abaye: In any case, the original difficulty still remains.
הכל
(11) אָמַר רָבָא כֹּל דְּיָהֵיב לֵיהּ מִמֵּיטַב לִיתֵּיב לֵיהּ.
Rava said: Whatever he gives the injured party as payment he must give him of the best of that type. For example, even if he pays in bran he must pay with his best-quality bran, and this is the meaning of the phrase “of the best of his field.” Accordingly, the contra-diction is resolved. The term “he shall recompense” indicates that payment can be given in any form, but the phrase “of the best of his field” indicates only that whichever form of payment is used, it must be of a superior quality, and not, as Abaye initially understood it, as limiting the form of payment specifically to land of superior quality.
אמר רבא כך יש לומר: כל מה דיהיב ליה [שנותן לו] — ממיטב ליתיב ליה [יתן לו], כלומר, שמכל סוג שנותן יתן לו המיטב שבאותו סוג. ולכן אם משלם בקרקע, צריך לתת לו ממיטב — מעידית שבשדהו, ואם נותן לו מן הסובין — שיתן ממיטב שבסובין.
Rava said: Whatever he gives the injured party as payment he must give him of the best of that type. For example, even if he pays in bran he must pay with his best-quality bran, and this is the meaning of the phrase “of the best of his field.” Accordingly, the contra-diction is resolved. The term “he shall recompense” indicates that payment can be given in any form, but the phrase “of the best of his field” indicates only that whichever form of payment is used, it must be of a superior quality, and not, as Abaye initially understood it, as limiting the form of payment specifically to land of superior quality.
הכל
(12) וְהָא מֵיטַב שָׂדֵהוּ כְּתִיב.
The Gemara asks: But isn’t “the best of his field” written, which suggests that the requirement to pay with one’s best land applies only when one pays with land?
ופרקי׳ ישיב מטלטלי ניהו וכל [מטלטלין]1 מיטב – קרינא ביה דאי לא מזבין בהאי אתרא מזדבני באתרא אחרינא לבד מקרקע דליתן ליה ממיטב כי היכי דליקפוץ עליה זבונא.
1. מלת ״מטלטלין״ נוספה בגיליון בכ״י לונדון.
(יב-יג) ומי שחייבוהו בית דין לשלם לחבירו מלוה או נזק, אינו יכול לכופו ליתן לו כסף, אלא שוה כסף ואפילו סובין. כדאמ׳ רמי ליה אביי לרבה כתיב מיטב שדהו, מיטב אין מידי אחריני לא והתניא ישיב לרבות שוה כסף ואפילו סובין. ומסקנא כל מילי דיהיב ליה מטלטלין אפילו סובין מיטב הוא דאי לא מיזדבן בהאי מתא מיזדבן במתא אחריתי לבר מארעא דליתיב ליה מיטב כי היכי דלקפוץ עליה זבונאא.
א. כ״ה בכמה כת״י של הגמ׳ כאן ובעוד מקומות בש״ס. לפנינו זבינא. והנכון זבונא שפירושו לוקח, אבל זבינא פירושה סחורה. עי׳ ערוה״ש ע׳ זבן.
The Gemara asks: But isn’t “the best of his field” written, which suggests that the requirement to pay with one’s best land applies only when one pays with land?
הכל
(13) אֶלָּא כִּי אֲתָא רַב פָּפָּא וְרַב הוּנָא בְּרֵיהּ דְּרַב יְהוֹשֻׁעַ מִבֵּי רַב הפָּרְשׁוּהָ כֹּל מִילֵּי מֵיטַב הוּא דְּאִי לָא מִזְדַּבַּן הָכָא מִזְדַּבַּן בְּמָתָא אַחֲרִיתִי לְבַר מֵאַרְעָא דְּלִיתֵּיב לֵיהּ מִמֵּיטַב כִּי הֵיכִי דְּלִקְפּוֹץ עֲלַהּ זבינא.:
Rather, when Rav Pappa and Rav Huna, son of Rav Yehoshua, came from Rav’s academy, they explained it as follows: With regard to payment, all items are classified as property of the best quality, as, if an item cannot be sold here, it can be sold in another city. Since movable items are easily liquidated, they are always considered an acceptable form of payment. This is with the exception of land, which is not always easily sold. Therefore, the halakha is that the one liable for the damage must give the injured party payment from his best-quality land, which is easier to sell. This is in order to ensure the possibility that a buyer will jump at the opportunity to purchase it, thereby providing the injured party with the possibility of liquidating it. This resolves the contradiction. The phrase “of the best of his field” indicates that if payment is made with land it must be with superior-quality land, and the term “he shall recompense” indicates that if payment is made from movable property, anything worth money may be used.
כל מילי – דמטלטלין שיכול להוליכן ממקום זה למקום אחר הוי מיטב.
דאי לא מיזדבן הכא – כולי האי.
מיזדבן במתא אחריתי – ולהכי לא כתיב מיטב אלא לגבי שדות והכי מתרצי קראי בשדות יתן מיטב ובמטלטלים אפי׳ סובין.
כל מילי מיטב הוא. והשתא צריכי תרווייהו דאי לא כתיב ישיב הוה אמינא מיטב שדהו דוקא ואי לא כתיב אלא ישיב הוה אמינא דוקא מטלטלים דומיא דכסף דכתיב גביה לכך צריך מיטב שדהו. גליון.
ובגליון אחר כתוב וז״ל וקשה אם כן מה צריך כסף. יש לומר מדאסמכיה לישיב דרשינן שוה כסף אפילו סובין וכסף גופיה איצטריך בלאו הכי לג״ש דתחת נתינה וכו׳. ע״כ.
אלא כי אתא [כאשר בא] רב פפא ורב הונא בריה [בנו] של רב יהושע מבי רב [מבית המדרש של רבם] פרשוה כך: כל מילי [דבר] מיטב הוא קרוי, ואף אם אינו מן המשובח ביותר, ואפילו סובין, דאי לא מזדבן הכא [שאם איננו נמכר כאן] — הרי הוא מזדבן במתא אחריתי [נמכר בעיר אחרת], לבר מארעא [חוץ מקרקע], מאחר שאי אפשר להעבירה למקום אחר, הדין הוא דליתיב ליה [שיתן לו] המזיק לניזק ממיטב שבקרקע בלבד, כי היכי דלקפוץ עלה זבינא [כדי שיקפוץ עליה הקונה] ויזכה הניזק בסכום המגיע לו.
Rather, when Rav Pappa and Rav Huna, son of Rav Yehoshua, came from Rav’s academy, they explained it as follows: With regard to payment, all items are classified as property of the best quality, as, if an item cannot be sold here, it can be sold in another city. Since movable items are easily liquidated, they are always considered an acceptable form of payment. This is with the exception of land, which is not always easily sold. Therefore, the halakha is that the one liable for the damage must give the injured party payment from his best-quality land, which is easier to sell. This is in order to ensure the possibility that a buyer will jump at the opportunity to purchase it, thereby providing the injured party with the possibility of liquidating it. This resolves the contradiction. The phrase “of the best of his field” indicates that if payment is made with land it must be with superior-quality land, and the term “he shall recompense” indicates that if payment is made from movable property, anything worth money may be used.
הכל
(14) בְּעָא מִינֵּיהּ רַב שְׁמוּאֵל בַּר אַבָּא מֵאַקְרוֹנְיָא מֵרַבִּי אַבָּא כְּשֶׁהֵן שָׁמִין ובְּשֶׁלּוֹ הֵן שָׁמִין אוֹ בְּשֶׁל עוֹלָם הֵן שָׁמִין.
§ Rav Shmuel bar Abba from Akronya asked Rabbi Abba: When the court appraises land to determine if it is to be classified as being of superior-quality, does it appraise land based on the quality of a property owner’s other land or does it appraise it based on the quality of the land in the world at large?
בעא מינה רב שמואל בר אבא מרבא: בשלו הן שמין או בשל עלמא הן שמין? – פי׳ כגון שהיה בינונית שלו כעידית דעלמא, אי אמרת בשל עלמא הן שמין דינו1 בבינונית ופשט לֵה בשלו הן שמין.
1. כן תוקן בדפוס וילנא. בכ״י לונדון: ״דיני״.
כשהן שמין – האי עידית וזיבורית.
בשלו הן שמין – וההוא דהוי עידית לדידיה דמזיק יהיב ליה ואי אית ליה עידית וזיבורית ושויי׳ זיבורית דידיה כעידית דעלמא אפילו הכי לא יהיב ליה מזיק לניזק אלא מעידית דידיה דבתר ארעתא דידיה אזלינן.
או בשל עולם הן שמין – ויהיב ליה מזיבורית שהרי לכל העולם הוא עידית.
בשלו הן שמין או בשל עולם הן שמין – אליבא דר׳ ישמעאל לא תיבעי לך דהא אמר בדניזק שיימינן כדהויא עדית דניזק1 כזבורית דמזיק. ואי לא שויא זיבורית דידיה כעידית דניזק לא זבין ליה מעלמא אלא יהיב ליה ממיטב דאית ליה דאהני גזרה שוה ואהני קרא כדאמרי׳ מעיקרא לעיל. ואי סלקא דעתך בשל עולם הן שמין כי לא שויא זבורית דמזיק כעידית דניזק אמאי יהיב ליה ממיטב דידיה יקנה לו משל עולם ויתן לו שהרי בשל עולם הן שמין. אלא שמע מינה דר׳ ישמעאל בשלו הן שמין סבירא ליה בין דניזק בין דמזיק.
1. כן בשטמ״ק. בכ״י לונדון 852: ״דנזיק״.
הא דבעא רב שמואל בר אבא מאקרוניא כשהן שמין בשלו הן שמין או בשל כל העולם הן שמין. לאו למימרא דאי בשל עולם שמין מחייבין אותו לקנות עידית דעלמא (לית ליה) דהא תני אין לו אלא זבורית כולן גובין מן הזיבורית ואע״ג דמאותה ברייתא הוו אתו למידק דבשל עולם הן שמין. אלא ה״ק ליה אית ליה בינונית כבינונית דעלמא וזיבורית כזבורית דעלמא אי מגבינן לבעל חוב (מעתה) [מאותה] בינונית דהא בשל עולם בינונית היא ואי בשלו הן שמין הויא לגבי דידיה עידית ובינונית וזיבורית ובינונית דידיה כעידית וזבורית דידיה ואשה וב״ח מזבורית דידיה ואי בשלו הן שמין הני נזקין כעדית שלו וב״ח בבינונית ואשה בזבורית.
כשהן שמין בשלו הן שמין וכו׳. לאו למימרא דאי בשל עולם שאין מחייבים אותו לקנות עידית דעלמא דהא תניא אין לו אלא זיבורית כולן גובין מן הזיבורית ואף על גב דמאותה ברייתא הוו אתו למידק דבשל עולם הן שמין אלא הכי קאמר ליה אי אית ליה בינונית כבינונית דעלמא וזיבורית כזיבורית דעלמא אי מגבינן לבעל חוב מאותה בינונית דהא בשל עולם בינונית היא ואי בשלו הן שמין הויא לגבי דידיה עידית ובינונית וזיבורית ובינונית דידיה כעידית וזיבורית דידיה ואשה ובעל חוב מזיבורית דידיה ואי בשלו הן שמין הוי נזיקין בעידית שלו ובעל חוב בבינונית והאשה בזיבורית. הרשב״א ז״ל.
א בעא מיניה [שאל ממנו] רב שמואל בר אבא מהעיר אקרוניא מר׳ אבא: כשהן, בית הדין, שמין, כלומר, מעריכים ונוטלים שדה לצורך גביית דמי הנזיקין, האם בשלו, לפי הטובה שבשדותיו, הן שמין, או בשל עולם, במה שנחשב עידית בשוק הן שמין?
§ Rav Shmuel bar Abba from Akronya asked Rabbi Abba: When the court appraises land to determine if it is to be classified as being of superior-quality, does it appraise land based on the quality of a property owner’s other land or does it appraise it based on the quality of the land in the world at large?
הכל
(15) אַלִּיבָּא דְּרַבִּי יִשְׁמָעֵאל לָא תִּבְּעֵי לָךְ דְּאָמַר בִּדְנִיזָּק שָׁיְימִינַן.
The Gemara notes: Do not raise the dilemma in accordance with the opinion of Rabbi Yishmael, as he says that we appraise land based on the quality of land owned by the injured party, and therefore payment is made with land that is of a similar quality to the best-quality land of the injured party. Accordingly, it is obvious that the classification is based only on the land of the injured party.
אליבא דר׳ ישמעאל לא תיבעי לך דאמר בדניזק שיימינן – כיון דיליף מג״ש דשדה שדה מוביער בשדה אחר דהוי דניזק אבל לר״ע אפשר דהא דקאמר דהאיך דקמשלם לא אתא אלא למעוטי דניזק.
אליבא דר׳ ישמעאל לא תיבעי לך. כלומר דכיון דאמר ר׳ ישמעאל דאפילו שויא זיבורית דמזיק כעידית דניזק לא יהיב לי׳ אלא מזבורית דידיה אלמא לעולם להקל.
דרבי ישמעאל לא תיבעי לך. כלומר דכיון דאמר רבי ישמעאל דאפילו שויא זיבורית דמזיק כעידית דניזק לא יהיב ליה אלא מזיבורית דידיה אלמא לעולם להקל. הרשב״א ז״ל.
ואם תאמר אמאי לא נסתפק נמי בדברי רבי ישמעאל וכגון דאית ליה למזיק עידית ובינונית ושויא זיבורית דידיה כעידית דניזק ובינונית דידיה כעידית דעלמא מי אמרינן בשלו הן שמין ויהיב ליה זיבורית או דלמא האי דאמר בשל ניזק שמין לאפוקי של מזיק שלא יתן לו עידית ולעולם בשל עולם שמין דיהיב ליה בינונית. וי״ל דרבי ישמעאל הזכיר בהדיא ניזק בעיקר מחלוקת ברייתא ראשונה אף על גב דבברייתא שנייה קאמר נמי רבי עקיבא מזיק דלמא אגב דקאמר רבי ישמעאל ניזק קאמר איהו מזיק ולעולם מזיק לאו דוקא אלא לאפוקי דניזק. והתוספות תירצו בענין אחר. תוספי הרא״ש ז״ל.
כתוב בגליון תוספות מצאתי דאליבא דרבי ישמעאל אי בשל עולם הן שמין אם כן בחינם נקט ניזק בדבריו דהא לא שיימינן מידי דניזק אבל לרבי עקיבא ניחא דנקט מזיק דאף על גב דבשל עולם שיימינן מכל מקום אי לית ליה למזיק לא יהיב ליה אלא מיטב דאית ליה והא שיימינן בדידיה. וקשה למה אמר דנקט דניזק בחינם נימא דמיבעיא ליה אליבא דרבי ישמעאל כגון שהיה לו עידית וזיבורית ולא היתה עידית שלו שוה כעידית דעלמא או אם זיבורית שלו שוה כעידית דניזק יתן לו מזיבורית שלו ואם לאו יתן לו מעידית שלו ואם היתה עידית שלו כעידית דעלמא יתן לו מעידית שלו דשויא כעידית דעלמא אף על גב דזיבורית שלו שויא כעידית דניזק ונפקותא זו נפקא מינה במאי דנקט אליבא דרבי ישמעאל בדניזק שיימינן. וי״ל שזו היא מחלוקת חדשה שלא שמענו שנחלק בזה. ע״כ מגליונות.
וז״ל גליון אחר וקשה נימא דנקט ניזק דאם לית ליה כשל עולם שיתן לו בדניזק. ואומר הר״י דאם כן ג״ש דניזק לא באה אלא אם לית ליה וזה אינו כי הג״ש היא בכל ענין. ועוד אם לית ליה אם כן פשיטא שיתן לו המיטב שיש לו ואינו די בזיבורית שלו אם היא כעידית דניזק דהא קמן אם יש לו כעידית דעלמא שטובה יותר היה צריך ליתן לו אם כן גם עכשיו יתן לו הטוב שאחרי זה. ואין להקשות למעלה בגמרא למה הוצרך לומר אהני קרא וכו׳ לימא כגון דלית ליה לניזק. וי״ל דנראה לו דמיטב שדהו משמע דבא למעוטי אפילו במקום דאית ליה. וקשה והא לרבי ישמעאל אמרינן לעיל דאהני קרא אם זיבורית דמזיק אינו שוה כל כך כעידית דניזק שיתן מיטב דידיה דעל זה שייך שפיר למיבעי בשלו או בשל עולם או אם אין לניזק כלום היה יכול לשאול. ואומר הר״י ז״ל שהפירוש כן אליבא דרבי ישמעאל לא תיבעי לך במאי דפליג אדרבי עקיבא אבל במה שסובר דאהני קרא רבי ישמעאל ורבי עקיבא שוין כי לא אשכחן שפליגי בזה ולהכי שואל לרבי עקיבא כי אם הוא סובר בשלו או בשל עולם גם רבי ישמעאל סובר כן. ע״כ.
וכן כתב גליון אחר וז״ל תימה למה לא שאל אליבא דרבי ישמעאל וכגון שהיה לו עידית וזיבורית וזיבורית שלו היתה שוה כעידית דעלמא ולא היתה שוה כעידית דניזק ושאל אם בשל עולם הן שמין יתן לו מזיבורית שלו ואי בשלו הן שמין יתן לו מעידית שיש לו. וי״ל כמו שתירץ הגליון לעיל. ע״כ.
והראב״ד ז״ל כתב וז״ל אליבא דרבי ישמעאל לא תיבעי לך דהא אמר בדניזק שיימינן כי הויא עידית דניזק כזיבורית דמזיק ואי לא שויא זיבורית דידיה כעידית דמזיק לא יהביה ליה מעלמא אלא יהיב ליה ממיטב דאית ליה דאהני ג״ש ואהני קרא כדאמרינן לעיל ואי סלקא דעתיה בשל עולם הן שמין כי לא שויא זיבורית דמזיק כעידית דניזק אמאי יהיב ליה ממיטב דידיה יקנה לו משל עולם ויתן לו שהרי בשל עולם הן שמין אלא שמע מינה רבי ישמעאל בשלו הן שמין סבירא ליה בין דניזק בין דמזיק. ע״כ לשונו.
עוד כתבו גליון תוספות ונראה דלגבי בעל חוב מודה רבי ישמעאל דלאו בשל מלוה הן שמין. ע״כ. פירוש דאי לאו הכי כשאמר התלמוד ואי אמרת בשלו הן שמין וכו׳ למה לא תירץ לעולם בשלו הן שמין וכגון דשויא בינונית דלוה כבינונית דמלוה ורבי ישמעאל היא דאית ליה בדניזק שיימינן דהיינו מלוה ומשום הכי גבי בעל חוב בבינונית לתנא קמא ולתנא בתרא כגון דשויא זיבורית דלוה כבינונית דמלוה הילכך גבי בעל חוב בזיבורית דבשל מלוה הן שמין אליבא דרבי ישמעאל אלא ודאי מודה רבי ישמעאל דלאו בשל מלוה הן שמין אלא בשל עולם. גליון.
עוד כתבו גליון תוספות ועוד נראה לי דלכך מיבעיא במילתיה דרבי עקיבא משום דאי לרבי עקיבא בשל עולם שמין אתי שפיר הא דנקט לישנא דלא בא הכתוב כלומר לא תפרש מיטב שדהו ממזיק דלא בא הכתוב אלא לגבות מן העידית בשל עולם אבל אי בשלו שמין אמאי נקט לא בא הוי ליה למימר הניזקין גובין מעידית וק״ו וכו׳. ע״כ.
תוס׳ בד״ה אליבא דר״י לא תבעי כו׳ כיון דיליף מג״ש כו׳ עכ״ל מיהו אליבא דר״י נמי ה״מ למיבעי היכא דאהני קרא ואפשר דפשיטא ליה לתלמודא לר״י דמצי יהיב ליה מעידית דעלמא כיון דיהיב ליה טפי מעידית דניזק דהא אי ה״ל זיבורית כעידית דניזק ה״מ יהיב ליה ודו״ק:
ונראה לחלק בין מלוה הכתובה בתורה - כתשלומי נזקין - שהתורה הטילה החיוב על המזיק לבין מלוה שאינה כתובה בתורה - כהלואה - שחלה מכח דעת המתחייב. בדעת המתחייב י״ל שהגברא התחייב בשעבוד הנכסים כפי תקנת חז״ל מבינונית דוקא ולא מזיבורית, ואין לבע״ח שום זכות מחמת הורעת כחו. בחיוב מזיק לעומת זאת, כשהתורה שיעבדה עידית שיעבדה אף נכסי בינונית הגרועים ממנה.
ומסיק רב אחא בריה דרב איקא שהדין חל בכתובת אשה הרוצה לקבל בינונית כי אין לה שעבוד נכסים על בינונית אך תביעה בעלמא. קיים שעבוד הגוף בלבד לשלם מבינונית, משו״ה יכול הבעל לדחותה לגבות כפי יוקרא דלקמיה.
תוס׳ ד״ה לכתובת אשה. לכאורה ניתן לחלק, שלא כתוס׳, בין כתובת אשה לבע״ח. לאשה יש זכות תביעה על הבינונית שכן גם היא בכלל בע״ח שדינו בבינונית לכתחילה. אמנם אשה אף שלכתחילה גובה מזיבורית בכל זאת נשארה אצלה זכות תביעה לבינונית כדין בע״ח אך כיוקרא דלקמיה. מאידך, לבע״ח דעלמא אין שום זכות של תביעת עידית.א
ויתכן שהתוס׳ סוברים שבינונית כיוקרא דלקמיה נחשבת ע״פ דין לזיבורית כדהשתא ולכן האשה גובתה. ה״ה בנוגע לבע״ח; עידית כיוקרא דלקמיה נחשבת לבינונית כדהשתא ולפיכך בע״ח גובתה.
תוס׳ ד״ה אליבא דר׳ ישמעאל. אלמלא התוס׳ ניתן להסביר את הגמרא בדרך אחרת. נראה שלר״ע דין עידית חל בגבייה, ולכן יש להסתפק אליביה האם בשלו או בשל עולם הן שמין. דין ר׳ ישמעאל, לעומת זאת, אינו חלות דין בגבייה כדמוכח מהסוגיא דלמעלה (דף ו:) שבה״א רצתה לומר אליבא דר״י שאם אכלה כחושה משלם שמנה - אפילו יותר ממה שהזיקה. דין זה חל בעיקר המחייב של הנזק, ולא בדיני גבייה דעלמא. ובכן י״ל שלפי המסקנא אמנם שומת ערך הנזק הוא רק כפי מה שהזיק ולא יותר, בכל זאת גזיה״כ להחשיבו כאילו הזיק את העידית של הניזק ולכן משלם מעידית דניזק דוקא כי העידית של הניזק מחייבת את הנזק. משו״ה אין להסתפק כלל אם שמין בשל עולם כי בודאי שמין בשל ניזק דהוי המחייב של הנזק.ב
א. כ״כ הרא״ש - הובא בשטה מקובצת - בשם רבנו מאיר וכדומה כתב תלמיד הרב רבנו פרץ. ועי׳ בתומים סי׳ ק״ב סק״ה ובחידושי ר׳ אריה ליב סי׳ י״ד.
ב. לכאורה ההסבר הזה מיוסד ביסוד של מרן הגר״ח זצ״ל המובא למעלה בראשית השיעורים שעיקר המחייב של נזק הוא להחזיר את הדבר הניזק, והדמים הם חליפי החפצא. ומאחר שגזיה״כ שכאילו הוזקה העידית של הניזק לפיכך חייב לשלם מעידית דניזק דוקא ולא משל עולם. ולפי״ז בנוגע לספקת רע״א זצ״ל האם אזלינן בתר שעת הנזק או בתר שעת התשלומין למ״ד בשל ניזק אזלי׳ בתר שעת הנזק כי המחייב הוא עידית דניזק. ועיין בחזו״א (חו״מ ליקוטים סי׳ י״ט) שכ׳ דלמ״ד שמין בשל ניזק דאזלינן בתר שעת התשלומין ולא בתר שעת הנזק. ועיין בשיעורים לקמן (דף נט.) לתוס׳ ד״ה ומאי ניהו.
ומעירים: אליבא [על פי שיטתו] של ר׳ ישמעאל לא תבעי [תישאל] לך שאלה זו, שהרי הוא אמר בדניזק שיימינן [בשל הניזק אנו מעריכים] ולא בשל אחרים.
The Gemara notes: Do not raise the dilemma in accordance with the opinion of Rabbi Yishmael, as he says that we appraise land based on the quality of land owned by the injured party, and therefore payment is made with land that is of a similar quality to the best-quality land of the injured party. Accordingly, it is obvious that the classification is based only on the land of the injured party.
הכל
(16) כִּי תִּבְּעֵי לָךְ אַלִּיבָּא דְּרַבִּי עֲקִיבָא דְּאָמַר בִּדְמַזִּיק שָׁיְימִינַן.
When you raise this dilemma, it is in accordance with the opinion of Rabbi Akiva, who says that we appraise land based on the quality of land owned by the one liable for the damage, and he pays with his superior-quality land even if its quality exceeds that of any of the injured party’s land. Consequently, according to Rabbi Akiva it is appropriate to ask whether the appraisal is based only on his other land or based on the land in the world at large.
כי תבעי [כאשר תישאל] לך השאלה הרי זה אליבא [על פי שיטתו] של ר׳ עקיבא, שאמר כי בדמזיק שיימינן [בשל המזיק אנו מעריכים] יש לשאול,
When you raise this dilemma, it is in accordance with the opinion of Rabbi Akiva, who says that we appraise land based on the quality of land owned by the one liable for the damage, and he pays with his superior-quality land even if its quality exceeds that of any of the injured party’s land. Consequently, according to Rabbi Akiva it is appropriate to ask whether the appraisal is based only on his other land or based on the land in the world at large.
הכל
(17) מַאי מֵיטַב שָׂדֵהוּ אָמַר רַחֲמָנָא לְמַעוֹטֵי דְּנִיזָּק אוֹ דִלְמָא לְמַעוֹטֵי דְּעָלְמָא נָמֵי.
The Gemara asks: What is the answer to the dilemma? When the Merciful One states: “The best of his field” (Exodus 22:4), does the stress in the verse on “his field” serve to exclude only the possibility of appraising land based solely on the value of the land of the injured party, but land is appraised based on the quality of land in the world at large? Or perhaps, does it serve to exclude the possibility of appraising land based on the quality of land of the world at large as well, and it is sufficient if the land he pays with is his best-quality land?
למעוטי דניזק – דלא אזלינן בתר מיטב דניזק ואע״ג דהך זיבורית דמזיק הוא מיטב דניזק הואיל ולא הוי מיטב לעלמא לא יהיב ליה מינה אבל אי לעלמא הויא מיטב יהיב ליה מינה אע״ג דאית ליה עידית.
או דלמא למעוטי נמי דעלמא – דשדהו דוקא וההיא דלגביה הויא עידית יהיב ליה.
א״ל מיטב שדהו אמר רחמנא – דאזלינן בתר ארעתא דידיה ויהיב ליה מעידית ארעתיה ולא שיימינן בשל עולם.
מאי [מה] נאמר כאן? האם ״מיטב שדהו״ אמר רחמנא [אמרה התורה] למעוטי [למעט את זה] של הניזק אבל מעריכים לפי שדות אחרים, או דלמא למעוטי דעלמא נמי [שמא למעט שדות של הכל גם כן]?
The Gemara asks: What is the answer to the dilemma? When the Merciful One states: “The best of his field” (Exodus 22:4), does the stress in the verse on “his field” serve to exclude only the possibility of appraising land based solely on the value of the land of the injured party, but land is appraised based on the quality of land in the world at large? Or perhaps, does it serve to exclude the possibility of appraising land based on the quality of land of the world at large as well, and it is sufficient if the land he pays with is his best-quality land?
הכל
(18) אֲמַר לֵיהּ רַחֲמָנָא אָמַר מֵיטַב שָׂדֵהוּ וְאַתְּ אָמְרַתְּ בְּשֶׁל עוֹלָם הֵן שָׁמִין.
Rabbi Abba said to him: The Merciful One states: “The best of his field,” and you say the court appraises land based on the quality of land in the world at large? Certainly the term “his field” teaches that it is sufficient that the land be the best of the land of the one liable for the damage.
אמר ליה [לו] ר׳ אבא: רחמנא אמר [התורה אמרה] ״מיטב שדהו״ ואת אמרת [ואתה אומר] בשל עולם הן שמין?! אלא ודאי לפי שדהו של המזיק שמים.
Rabbi Abba said to him: The Merciful One states: “The best of his field,” and you say the court appraises land based on the quality of land in the world at large? Certainly the term “his field” teaches that it is sufficient that the land be the best of the land of the one liable for the damage.
הכל
(19) אֵיתִיבֵיהּ זאֵין לוֹ אֶלָּא עִידִּית כּוּלָּם גּוֹבִין מִן הָעִידִּית בֵּינוֹנִית כּוּלָּם גּוֹבִין בֵּינוֹנִית זִיבּוּרִית כּוּלָּם גּוֹבִין זִיבּוּרִית.
Rav Shmuel bar Abba raised an objection to this opinion from a baraita that delineates the forms of payment used for paying damages, repaying a debt to a creditor, and paying a marriage contract: If the debtor has only superior-quality land, all of them collect from the superior-quality land. Similarly, if he has only intermediate-quality land, all of them collect from the intermediate-quality land. And if he has only inferior-quality land, all of them collect from the inferior-quality land.
איתיביה [הקשה לו] מברייתא ששנינו בה: אין לו לאדם אלא עידית ולא קרקעות אחרים, כולם בין הניזקין, בין בעלי חוב, ובין לצורך כתובת אשה — גובין מן העידית. אם היתה קרקעו רק בינונית — כולם גובין בינונית, היתה כולה זיבורית — כולם גובין זיבורית.
Rav Shmuel bar Abba raised an objection to this opinion from a baraita that delineates the forms of payment used for paying damages, repaying a debt to a creditor, and paying a marriage contract: If the debtor has only superior-quality land, all of them collect from the superior-quality land. Similarly, if he has only intermediate-quality land, all of them collect from the intermediate-quality land. And if he has only inferior-quality land, all of them collect from the inferior-quality land.
הכל
(20) חהָיוּ לוֹ עִידִּית וּבֵינוֹנִית וְזִיבּוּרִית נִזָּקִין בְּעִידִּית וּבַעַל חוֹב בְּבֵינוֹנִית וּכְתוּבַּת אִשָּׁה בְּזִיבּוּרִית ט עִידִּית וּבֵינוֹנִית נִזָּקִין בְּעִידִּית ב״ח בַּעַל חוֹב וּכְתוּבַּת אִשָּׁה בְּבֵינוֹנִית בֵּינוֹנִית וְזִיבּוּרִית נִזָּקִין וּבַעַל חוֹב בְּבֵינוֹנִית וּכְתוּבַּת אִשָּׁה בְּזִיבּוּרִית
If he has superior-quality, intermediate-quality, and inferior-quality land, damages are paid from the superior-quality land, and a creditor collects from the intermediate-quality land, and a woman’s marriage contract is paid from the inferior-quality land. If he has only superior-quality and intermediate-quality land, damages are paid from the superior-quality land, and payment to a creditor and payment of a woman’s marriage contract are made from the intermediate-quality land. If he has only intermediate-quality and inferior-quality land, payments for damages and payments owed to a creditor are made from the intermediate-quality land, while payments of a woman’s marriage contract are made from the inferior-quality land.
ואותיב ליה מיהא דתניא: נזקין בעידית, ובעל חוב בבינונית, וכתובת אשה בזיבורית. היו לו בינונית וזבורית נזקין ובעל חוב בבינונית, וכתובת אשה בזיבורית.
וכתובת אשה בזיבורית – במסכת גיטין בפרק הניזקין (דף מט:) תני טעמא דיותר משאיש רוצה לישא אשה רוצה לינשא.
ניזקין ובעלי חוב שבאו ליפרע נוטלין מן הקרקעות כדיניהם זה בעדית וזה בבינונית וכתבת אשה בזבורית כמו שהתבאר במקומות אחרים וכשהם נוטלין נוטלין כשער של עכשו ואם היו בתשרי נוטלין בזול ואין המזיק רשאי לומר שיטול ביוקר הבא בניסן:
ניזק שרצה ליטול בבינונית או בזיבורית כגון שהיה בינונית או הזיבורית של מזיק סמוכה לשדהו נוטל וכשער של עכשו שהוא שעת הזול שהרי תורה זכתהו במיטב ומה שרוצה בו הוא הוא המיטב ואפילו לא היה הוא רוצה למכרו נוטלו על כרחו שאם לא כן הורעת כחן של נזקין דרחמנא זכי ליה מיטב למעליותא דידיה וכן הדין בבעל חוב שרצה ליטול בזבורית אלא שבבעל חוב דוקא שנתברר לבית דין שהוא רוצה למכור לאחר הא כל שאינו רוצה למכרו אינו כופהו אלא בבינונית כדינו וזהו שאמר אלו הוו לי זוזי וכו׳ וטעם זה אינו אלא כשרוצה למכרו ולא נאמר בו אם כן הורעת כחו של בעל חוב כדרך שאמרו בנזקין שהרי בעל חוב לא זכתהו תורה אלא בזבורית ומדרבנן הוא דתקינו ליה בינונית משום נעילת דלת והילכך כל שאינו רוצה למכרו אינו כופהו ושמא תאמר יאמר לו לא ניחא לי בהאי תקנתא ואף באין רוצה למכרו יכפהו בכך אין זה כלום שהתורה זכתה ללוה לפרוע במה שירצה ואחר שאין רוצה למכור אין כופהו אלא בדינו הא כל שרוצה למכור כופהו למכרו לו כשער של עכשיו מטעם אי הוה ליה זוזי ומאחר שכן אף בעדית יכול לומר לו כן אחר שנתברר שהוא רוצה למכרו וזהו שנאמר בגמרא הב לי זבורית טפי פורתא או עדית בציר פורתא וכן היא דעת גדולי המפרשים הא כל שנתברר שרוצה למכור כופהו בשער של עכשו מטעמא דאי אית לי זוזי וכן אם נתרצה מאליו הלוה לבעל חוב ליתן לו עדית כשיעורו וכתובת אשה שדינה בזבורית אם תבעתו בעדית או בבינונית אע״פ שנתברר שרוצה למכור לאחר אינה יכולה לכפותו שאין כאן נעילת דלת שיותר משהאיש רוצה לישא אשה רוצה להנשא ואם נתרצה מאליו ליתן לה עדית או בינונית סתמו נותן כשעת היוקר:
ויש מי שמחלק בבעל חוב בין עדית לזבורית לומר שבזיבורית הדין כמו שכתבנו אבל בעידית אפילו כפוהו בכך או נתרצה מאליו סתמו כיוקרא דלקמיה ר״ל כשער של ניסן ולא נאמר לדעתם טעמא דאלו הוו לי זוזי אלא בזבורית ואין גורסין בזה טפי פורתא וכן דעת גדולי הדור וכן יש חולקים לומר שבעל חוב כופה את הלוה בזבורית אם הוא רוצה בו מטעמא דאנא לא ניחא לי בהאי תקנתא ועיקר הדברים כמו שכתבנו:
כל שאנו שמין עדית למזיק לשלם את נזקיו ולבעל חוב בבינונית לשלם את חובו ולכתבה בזבורית בשלו הם שמין ולא שלדעת האומר בשל עולם הם שמין נחייבהו לקנות עדית דעלמא אלא שאם יש בינונית וזבורית ויש לו בעלי חוב בדעלמא באלו שמין בשל עולם ויהיב ליה בינונית השתא שמין בשלו אמאי ליה ליגביה... בינונית שלו בעדית דעלמא וזיבורית שלו בבינונית דעלמא... שמין בשל עולם היה גובה נזק בבינונית ובעל חוב בבינונית עכשו בשלו הן שמין ונפרע ניזק בעידית שלו ובעל חוב בבינונית שלו:
אם היו לו עידית ובינונית וזיבורית גובים באופן זה: הנזקין — גובים מן העידית, ובעל חוב — מן הבינונית, וכתובת אשה — גובה מן הזיבורית. היו לו רק עידית ובינונית, הנזקין — גובים מן העידית, ובעל חוב וכתובת אשה — בבינונית. היו לו רק בינונית וזיבורית, נזקין ובעל חוב — בבינונית, וכתובת אשה — מן הזיבורית.
If he has superior-quality, intermediate-quality, and inferior-quality land, damages are paid from the superior-quality land, and a creditor collects from the intermediate-quality land, and a woman’s marriage contract is paid from the inferior-quality land. If he has only superior-quality and intermediate-quality land, damages are paid from the superior-quality land, and payment to a creditor and payment of a woman’s marriage contract are made from the intermediate-quality land. If he has only intermediate-quality and inferior-quality land, payments for damages and payments owed to a creditor are made from the intermediate-quality land, while payments of a woman’s marriage contract are made from the inferior-quality land.
הכל
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.